בעוון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי ישראל מתים" חס ושלום . בעוון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי ישראל מתים" חס ושלום .

פרק יא - בפרטי מידת הנקיות ........................ .............. ....... ..... "ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כ"ג) - ערות דִּבּוּר, זה נבול פה".

ואמרו (שבת ל"ג):

" בעוון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות  מתחדשות, ובחורי ישראל מתים" חס ושלום .

ואמרו עוד (שם):

"כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהינום".

ואמרו עוד (שם):

"הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל פיו ואומרו, אפילו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכים לו לרעה".

ואמרו עוד (חגיגה ה'):

"אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין".

ובעניין השמיעה הרעה הזאת גם כן אמרו (שבת ל"ג):

"אף השומע ושותק, שנאמר זעום ה' ייפול שם".

הרי לך שכל החושים צריכים להיות נקיים מן הזנות ומענינו.  ואם לְחַשְׁךָ אדם לומר שמה שאמרו על נבול פה אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאווה, אבל במי שאמרו דרך שחוק בעלמא לאו מילתא היא ואין לחושש עליו, אף אתה אמור לו: עד כאן דברי יצר הרע, כי מקרא מלא שהביאו ז"ל לראייתם (ישעיה ט'): "על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה". הנה לא הזכיר הכתוב הזה לא עבודה זרה ולא גלוי עריות ולא שפיכות דמים, אלא חנופה ולשון הרע וניבול פה, כולם מחטאת הפה בדיבור, ועליהם יצאה הגזירה: "על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם". אלא האמת הוא כדברי רבותינו ז"ל, שניבול פה הוא ערוותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר ענייני הזנות, חוץ מגופו של מעשה, שאף על פי שאין בהם כרת או מיתת בית דין אסורים הם איסור עצמם, מלבד היותם גם כן גורמים ומביאים אל האיסור הראשי עצמו, וכעניין הנזיר שזכרו במדרש שהבאנו למעלה. בעניין המחשבה כבר אמרו בתחילת הברייתא שלנו:

"ונשמרת מכל דבר רע" - "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה",

ואמרו עוד (יומא כ"ט):

"הרהורי עבירה קשים מעבירה",

ומקרא מלא הוא (משלי טו):

"תועבת ה' כל מחשבות רע".

והנה דיברנו משני גופי עבירות חמורות שבני אדם קרבים ליכשל בענפיהם, מפני רובם של הענפים ורוב נטיית לבו של אדם בתאוותו אליהם. [מאכלות אסורים] והמדרגה השלישית אחר הגזל והעריות לעניין החמדה - הנה הוא איסור המאכלות, בין בעניין הטריפות עצמם, בין בעניין תערובותיהן, בין בעניין בשר בחלב או חלב ודם, ועניין בישולי עכו"ם ועניין גיעולי עכו"ם, יין נסיכם וסתם יינם, ושאר איסורי אכילה ושתייה, כל אלה הנקיות בהם צריך דקדוק גדול וצריך חיזוק, כי יש תאוות הלב המתאווה במאכלים הטובים, וחסרון הכיס באיסורי התערובות וכיוצא בזה. ופרטיהם רבים ככל דיניהם הידועים והמבוארים בספרי הפוסקים, והמקל בהם במקום שאמרו להחמיר אינו אלא משחית לנפשו. וכך אמרו בספרא (ויקרא י"א):

"לא תטמאו בהם ונטמתם בם" - "אם מטמאים אתם בם - סופכם ליטמא בם".

והיינו: כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו, והוא מה שאמרו בש"ס גם כן (יומא ל"ט): "ונטמתם בם - אל תיקרי ונטמתם אלא ונטמטם", שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (שם ב'): "כי ה' ייתן חכמה", והנה הוא נשאר בהמי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו. וכדי להודיענו שלא הבהמות הטמאות או השקצים בלבד הם הטמאים, אלא גם הטריפות שבמין הכשר עצמו הם בכלל טומאה, אמר הכתוב (ויקרא י"א):

"להבדיל בין הטמא ובין הטהור"

ובא הפירוש לרבותינו ז"ל (ספרא שמיני יב, ז):

"אין צריך לומר בין חמור לפרה, למה נאמר בין הטמא ובין הטהור? בין טמאה לך ובין טהורה לך, בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה בין רובו לחציו? מלוא השערה".

עד כאן לשונם.

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mesilat/mesilat11-2.htm